בבלוג יתפרסמו פוסטים שמוקדשים לנושאים שונים שקשורים לכאב כרוני והתמודדות עמו, פמיניזם, שונות נוירולוגית, נשים מעוררות השראה וגם נושאים כלליים ואחרים. החומרים מתבססים על מחקרים אקדמיים והניסיון הטיפולי והאישי שלי עם אנדומטריוזיס וכאב כרוני. אם יש נושא שמעניין אותך והוא לא מופיע בפוסטים, מוזמנות.ים לכתוב לי ואני אבדוק את זה.
*** מידע שניתן למצוא בבלוג ובפרט טיפים להתמודדות עם מצבים שונים, הוא בגדר מידע בלבד, השימוש בו על אחריות הקוראת והוא אינו מהווה חלופה לייעוץ או טיפול מהגורמים המוסמכים לכך: רופאים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים וכו'.
לפני שד"ר ג'ון סארנו הפך לשם שמזוהה עם כאב כרוני, הוא היה רופא שפגש שוב ושוב אנשים שכואב להם. אנשים עם כאבי גב, כאבי שרירים, תסמינים שחזרו על עצמם, אנשים שסבלו באמת. הוא ישב מולם וראה משהו שלא נתן לו מנוח: עוד ועוד אנשים עם כאב ממשי, מתיש ומגביל, בזמן שההסבר הרפואי־מבני לא הצליח להסביר את הכאב שלהם
יש סיפור סיני עתיק על איכר שהסוס שלו ברח. השכנים באו לנחם אותו ואמרו שזה מזל נורא.האיכר הקשיב להם וענה רק מילה אחת: אולי. כמה ימים אחר כך הסוס חזר ואיתו הגיעו עוד סוסי פרא.השכנים שמחו בשבילו ואמרו שזה מזל גדול.האיכר שוב ענה: אולי. הבן שלו ניסה לאלף אחד מהסוסים החדשים, נפל ושבר את הרגל.השכנים אמרו שוב: איזה
מגע של סדינים נקיים על העור.ריח של כביסה טרייה.ריח של מאפה וקפה או תה מהביל.שמיכה חמימה על הכתפיים או מזגן צונן ביום חם.טעם של עוגייה בפה.חיבוק נעים שמתפשט לכל הגוף. אפילו רק מלדמיין את זה, מתפשטת בגוף תחושה טובה. תחושה קטנה, רגעית, אבל כשחיים עם כאב כרוני היא יכולה להיות משמעותית הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. אנשים שמתמודדים
כאב כרוני הוא לא רק תופעה רפואית – הוא חוויה רחבה שמלווה אותנו בכל רבדי החיים. נשים רבות שחיות עם אנדומטריוזיס, פיברומיאלגיה או מחלות כרוניות אחרות מוצאות את עצמן מוקפות בהמלצות, טיפולים וגישות.הרופאים מציעים תרופות, המשפחה דוחפת לנסות עוד דיאטה או תוסף, ובקבוצות פייסבוק תמיד יש מי שכתבה “לי זה עבד, תנסי גם!”. אבל האמת היא פשוטה: אין
מבוא: ספר שפותח דלתות לתקווה אני אוהבת לקרוא. ספרים הם בשבילי לא רק עולם של דמיון, אלא גם מרחב טיפולי ומרפא.כמטפלת רגשית בכאב כרוני, אני מאמינה שספרות יכולה לעורר השראה, לתת תקווה ואף לשנות את הדרך שבה אנחנו חיות עם הגוף ומנהלות את החיים שלנו. הספר Get a Life, Chloe Brown מאת טליה היברט (החיים מחכים לך, קלואי
הפוסט כתוב בלשון כללית ומתייחס לכל סוגי הזוגיות – חד־מיניות, הטרוסקסואליות ולכל הזהויות המגדריות. רוב המחקרים שהובאו כאן בוצעו בזוגות בהם אישה חיה עם אנדומטריוזיס, אך התובנות והכלים רלוונטיים לכל קשר שבו אחד/ת מבני/ות הזוג חי/ה עם מחלה כרונית. הציטוטים הם של משתתפים במחקרים שנסקרו. לפעמים בקליניקה שומעים משפטים כמו: "כבר לא סופרים כמה פעמים היא/הוא התקשר/ה לחברים
כאב כרוני הוא לא רק תסמין פיזי. הוא חוויה מורכבת, מתמשכת, שמתקיימת בגוף, בנפש ובמערכת יחסים עם העולם. נשים רבות המתמודדות עם אנדומטריוזיס, פיברומיאלגיה, מיגרנות או כאבים בלתי מוסברים – מכירות את התחושה הזו: לקחת כדור, לחכות להקלה ולהתאכזב שוב. אז מדוע זה קורה? משככי כאבים רגילים – כמו אקמול, נורופן או תרופות מרשם ואופיואידים – פועלים על
הפוסט הזה מתייחס בעיני לאחד ההיבטים החשובים של טיפול בכאב כרוני ובבעיות גופניות אחרות. בתפיסה המערבית יש הפרדה בין גוף לנפש, בפוסט זה אספר מתי זה התחיל ולמה, אתאר את השתלשלות האירועים, מה החסרונות של ההפרדה הזו ומה ניתן לעשות בנושא מבחינתנו. מקור ההפרדה בין גוף לנפש זה התחיל במאה ה-17, מאה שבה החלה מחשבה יותר רציונלית ומדעית.
ההשראה לפוסט הזה הגיעה ממטופלת פיברומיאלגיה, שבסוף טיפול אמרה לי שהיא למדה בעזרת הטיפול כיצד לתקשר נכון יותר עם רופאים ולהביע את צרכיה. שמחתי מאוד! אחד מהדברים שאנחנו עובדות עליהם בטיפול זה סנגור עצמי. מה זה הדבר הזה ולמה זה חשוב? בגדול, סנגור עצמי זו היכולת שלי לזהות את הרצונות, הצרכים והזכויות שלי ולעמוד עליהם מול אחרים. בהמשך
אחת החוויות הנפוצות בהתמודדות עם כאב כרוני זו התחושה שהכאב הוא הכל, יש לו איזה כּוּלִּיּוּת, כיוון שהוא מצליח להשפיע על כל תחום ותחום בחיינו. זה קורה עם הזמן, כאשר מכאב אקוטי, שמתרחש בזמן מוגבל וחולף, הכאב הופך לכרוני, מתמשך. הוא מפריע בהתנהלות היומיומית. בתחילה זה יכול להיות פחות תדיר, פעם בשבוע. עד שלפעמים לאט לאט זה נהיה
התחלת איזה טיפול, פיזי או נפשי, ונראה שהכאב משתפר וזה עוזר והחיים חוזרים למסלולם והכל נפלא. יכול לעבור זמן, שבועות, חודשים או אפילו שנים (!) שבהם הכאב לא הטריד או שהוא היה במידה נסבלת, שמאפשרת חיים….ופתאום, בום, טראח! יום שישי בבוקר ואני אמורה לנסוע לבקר את חברה שלי ולבלות איתה יום שלם, אני מתעוררת ולא מצליחה להתיישר. מתיישבת
לאחרונה התמה שבה אני נתקלת יותר ויותר בעבודתי עם נשים שמתמודדות עם אנדומטריוזיס ואנשים שמתמודדים עם כאב כרוני באופן כללי, היא העובדה שכאב כרוני זה מצב מאוד מאוד בודד. כמו שאמרה אחת מהמרואיינות במאמר שקראתי בנושא* "זה המצב הכי בודד שאני יכולה לדמיין" והאמירה הזו שוברת את הלב. היא נכנסת לנימי הנשמה כי זה כל כך נכון. במהותנו
ביום שישי האחרון, ה-21.06 (היום הכי ארוך של השנה, אבל זה לא קשור לסיפור), הלכתי לארוחת בוקר עם בן הזוג. מיהרתי להחנות את הרכב כי נפגשנו בבית הקפה והוא כבר חיכה לי. בילינו את זמננו בנעימים וכשחזרנו לרכב שלי פתאום שמתי לב לאוטו שחניתי לידו. שימו לב לתמונה כאן: אוטו שעליו מודבק המשפט "המחזור הכי ארוך שהיה לי"
כאב במהותו הוא סימן שהגוף נותן לנו שיש בעיה או סכנה. המטרה שלו היא לשמור עלינו, כשאני מקרבת יד לאש ומרגישה כאב זה סימן שאני צריכה להזיז את היד. כשהאצבע שלי נמחצת במגירה אני מזיזה אותה במהירות כי מרגישה כאב ואם לא רוצה שהיא תימחץ לגמרי ותיפגם אני צריכה להזיז אותה. כאב זה דבר שאנחנו לא יכולים להתעלם
עיוותי חשיבה הם פרשנות שהמוח שלנו נותן למציאות ומשכנעים אותנו שזו האמת כאשר לרוב אין זו האמת וזו הפרשנות שלנו שמעוותת את המציאות. למשל, אם עשיתי שתי שגיאות כתיב בפוסט שכתבתי- מבחינתי כל הפוסט גרוע ולא משנה כמה התוכן שלו חשוב, אני נכשלתי. מדובר על עיוות חשיבה כיוון שזה לא נכון, רוב הסיכויים שאנשים לא שמו לב לשתי
