לגוף יש נפש ולנפש יש גוף- מקורות ההפרדה בין גוף לנפש והשלכותיה

הפוסט הזה מתייחס בעיני לאחד ההיבטים החשובים של טיפול בכאב כרוני ובבעיות גופניות אחרות. בתפיסה המערבית יש הפרדה בין גוף לנפש, בפוסט זה אספר מתי זה התחיל ולמה, אתאר את השתלשלות האירועים, מה החסרונות של ההפרדה הזו ומה ניתן לעשות בנושא מבחינתנו.

מקור ההפרדה בין גוף לנפש

זה התחיל במאה ה-17, מאה שבה החלה מחשבה יותר רציונלית ומדעית. עד אז, הרבה מהבעיות הרפואיות נחשבו שנגרמות על ידי חוסר מוסריות או עמידה בצווים הדתיים או כעונש על אי עמידה בנורמות החברתיות המקובלות. למשל, בתחום נשי, כבר אז נשים סבלו מכאבי ווסת חזקים והסיבה הייתה כי הן לא מתחתנות ולא מקיימות את תפקידן כאימהות ונוצריות טובות או שהן עשו דברים לא מוסריים ולא מקובלים כמו לקיים יחסים שלא בברית הנישואין ואז זה העונש שלהן. אופציה נוספת היא ששדים גרמו לכך כי הן מכשפות. פותחת סוגריים דמיוניים, להגיד שהתפיסה הזו חלפה לגמרי מן העולם למרות שעברו 400 שנה? לא. זה דומה לכך שיש עד היום רופאים שמאמינים שאנדומטריוזיס פוגעת בנשים קרייריסטיות, כלומר כאלה שדחו את הילודה או לא רצו ילדים בכלל. כלומר, "נשים שלא ממשות את הנשיות שלהן" ולא הולכות על פי הנורמות החברתיות, הן סוטות חברתית ואז ה"עונש" שלהן זה אנדומטריוזיס ומה הפתרון? תיכנסי להריון.

המודל הדואלי של דקארט מהמאה ה-17

 חוזרת למאה ה-17, באותה המאה יש חשיבה יותר מדעית ורפואית ופחות דתית ועל טבעית ומתחילים לחפש הסברים פיזיים לכל מיני תופעות שונות והמדע מתחיל לצבור תאוצה, כולל רפואה. באותה תקופה פועל וכותב המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי רנה דקארט. הוא טען שהאדם בנוי מ-2 חומרים: 1. הנשמה- מושג אבסטרקטי, רוחני, מחשבתי ובלתי נראה, לא ניתן למדידה או לחלוקה או כפוף לחוקי הפיזיקה.

2. הגוף- פיזי, חומרי, אפשר לגעת בו ולמשש, הוא ממשי, ניתן למדוד ערכים שונים ולחלק אותו לחלקים והוא כפוף לחוקי הפיזיקה.

בנוסף, הנשמה שונה מהגוף כי היא יכולה להתקיים גם ללא הגוף. לדבריו, הנשמה שוכנת בגוף בבלוטה אחת במוח. חלק מהמטרה שלו לחלוקה של גוף ונפש כשתי ישויות נפרדות של האדם הייתה כדי להבדיל את מדע הרפואה מפני הדת. הדת תטפל בנפש או בנשמה ואילו הרפואה בגוף.

המודל הביו-רפואי

כך התפתח המודל הביו-רפואי, מודל שרווח עד היום, למרות שיש כבר התקדמות מסוימת. המודל הביו רפואי מתייחס נטו לגוף, כל המחלות וכל המצבים הגופניים יכולים להיות מוסברים על ידי הפרעות בתהליכים פיזיולוגיים שנגרמים על ידי נזקים לרקמות הגוף, חיידקים, פתוגנים, חוסר איזון הורמונלי או ביוכימי, גנטיקה וכו'. במודל הזה אין התייחסות לנפש.

שפינוזה אמר משהו אחר אך דעתו לא נחשבה

בעיני זו דוגמא מרתקת לראות איך המציאות שלנו היא בעיני המתבונן. קם פילוסוף שהציע דרך הסתכלות והיא התקבלה והשפיעה עמוקות ורבות על המציאות שלנו. כאשר באותה התקופה ההגות שיכלה להתקבל הייתה של שפינוזה. הוא אמר במילים אחרות שלגוף יש נפש ולנפש יש גוף ושהם בעצם צורות שונות של הטבע או האל. אין גוף ללא נפש ואין נפש ללא גוף. התפיסות שלו היו רדיקליות יותר לתקופה ההיא וגם בימינו. אמנם היום יש יותר תפיסה של גוף-נפש ומבינים שלנפש יש השפעה על הגוף ולהיפך אבל המודל הביו-רפואי עדיין שלט ויש הפרדה בין גוף לנפש והפרדה זו פוגעת בנו.

השלכות ההפרדה בין גוף לנפש על חיינו

"זה הכל בראש שלך"

פעמים רבות בתור נשים שמתמודדות עם כאב כרוני יגידו לנו שזה "הכל בראש שלך" ובעצם יגידו שהנפש שלך היא הבעייתית ואין שום בעיה פיזית. אבל כן יש בעיה פיזית, לדוגמא באנדומטריוזיס יש נגעים ובפיברומיאלגיה יש שינויים במערכת העצבים. על ידי כך שהרפואה המודרנית עדיין ברובה מסתמכת על המודל הביו-רפואי היא עושה גזלייטינג (הטלת ספק במה שאומרות וחוות וביטולן) לנשים רבות אשר אח"כ לא סומכות עליה ולא ניגשות שוב לקבל טיפול. או במקרים רבים, מתוסכלות מהמצב הקיים שלא נמצאת להן האבחנה, לא מקבלות תוקף ואמפתיה, מקבלות זלזול. זה מגביר את החרדות שלהן ואף תורם לדיכאון וכל אלה בתורם מגבירים את הכאב והסימפטומים.

הגוף כאובייקט במערכת הרפואית

עוד השלכה להפרדה היא שהמערכת הרפואית נוטה לראות בנו רק גוף ואובייקט, רשימת מדדים. מה שמוביל לתחושה של מחיקת הזהות שלנו ויחס לא נעים כלפינו. כמו כן, כאשר יש התייחסות לגוף בלבד אז מתפספסים הרבה דברים אחרים שיכולים לעזור בטיפול ובתהליך הריפוי. זאת ועוד, כאשר מתייחסים אלינו בצורה הוליסטית ושלמה ואנחנו מקבלים יחס נאות, זה משפיע קריטית על הטיפול ועל ההחלמה שלנו.

הגוף הנשי הדולף, המגעיל והבלתי צפוי

המודל הביו-רפואי והפיצול בין גוף לנפש גורם לנו להיות מנותקות מהגוף שלנו ולשנוא אותו פעמים רבות. המודל צמח בין היתר בתקופה שבה הדת ראתה בגוף כדבר מלוכלך, דבר שיש לשלוט בו. בייחוד בגוף הנשי הלא צפוי והדולף. מאז ימי קדם יש תפיסה שהגוף הנשי אינו ניתן לשליטה בגלל שהוא דולף עקב ווסת ועקב לידה ועל כן בגלל שלא ניתן לשלוט בו, הוא גם נחות יותר, שלא כמו הגוף הגברי. אם הגוף הנשי לא ניתן לשליטה אז גם הן אינן ניתנות לשליטה והן אינן רציונליות כמו גברים והגוף הצפוי שלהם. הן נתונות כל הזמן לחסדי הגוף שלהן ("אל תתקרבו אליה היא במחזור") ואילו גברים לא.

אפליה בתחום הרפואה

התפיסות האלה, הובילו לאפליה בתחום הרפואה, בו לא חקרו את גוף האישה ומעדיפים לחקור את גוף הגבר כי הוא צפוי יותר ואין חשש לפגוע בפוריות שלו, שלא כמו החשש לפגוע בפוריות האישה. יש לכך מחירים עצומים על הבריאות הנשית בגלל שלרוב המחקרים נעשים על גברים ואז אין מידע על הגוף שלנו. למשל, רק בשנת 2005, אני חוזרת שנת 2005, כלומר לפני 20 שנה, גילו שהדגדגן הנשי זה לא רק מה שאנחנו רואות על פני השטח אלא זה איבר גדול שרובו פנימי. אנחנו סופגות לתודעה שלנו את המסרים שהגוף שלנו לא תקין כי הוא דולף מה שהרבה פעמים גורם לנו להתבייש בו ולא לרצות להיות במגע איתו או ההפרשות שלו. לרוב גם לא לפנות לסיוע או לדבר על מה שאנחנו חוות כי אנחנו מתביישות. וכפי שכולנו גם יודעות, הרבה פעמים אם אנחנו פונות לסיוע, אנחנו נתקלות בחוסר אמפתיה וזלזול של המערכת הרפואית שלצערי עדיין מלאה באפליה והטיות.

בעיות במיניות כתוצאה מהניתוק מהגוף

עוד השלכה היא בעיות שנוצרות במיניות כתוצאה מכך שאנחנו מנותקות מהגוף שלנו. נשים רבות לא חוות אורגזמה או הנאה מינית ולא יודעות מה גורם להן לעונג. הן מגיעות לקיום יחסים עם חששות וחסרות את היכולת לתקשר את עצמן וצורכיהן בסיטואציה. פעמים רבות הניתוק בין הגוף וצרכיו יכול לגרום לכאבים ביחסי מין.