כאב כרוני וסנגור עצמי

בקשר עם המוסדות כדאי לשמור גם על ארגון וסדר. להכיר את האפליקציה של קופת החולים, לסדר את המסמכים שלי בקלסר או לסרוק אותם, כך שהכל יהיה נגיש וקל לנו לשליפה. בימינו, יש לנו גישה לשפע של מידע באינטרנט ובקבוצות ופורומים. יוצא, שהמערכת הרפואית היא לא היחידה שמחזיקה במידע הזה באופן בלעדי כמו שהיה עד כה. מה שבעצם שימר את יחסי הכוח כי מי שיש לו את הידע- יש לו את הכוח.

תחשבי כמה ידע יש להם שעובר לנו מעל הראש, לדוגמא, אני קוראת סיכומים רפואיים של בדיקות והרבה מהמילים לא מובנות. זה ידע שחשוב שאני אדע אבל אף אחד לא מספר לי אותו. אז אפשר לשאול את הרופא.ה בסוף הביקור אחרי שמקבלים את הדף, אם את מרגישה בנוח, או שאפשר לחפש את המונחים באינטרנט או לשאול בקבוצה עם אנשי מקצוע.

יש לנו אופציה להשוות יותר את יחסי הכוח בימינו. תשתמשי בזה. אל תתביישי גם להגיד לרופא.ה שקראת על כך וכך. כן יהיו רופאים שיתעצבנו כי הם לא אוהבים שמערערים על הסמכות שלהם, אבל זה שלהם. שלך זה לדעת כל מה שאת יכולה ורוצה על המצב הרפואי ולבוא ממקום יותר חזק.

כאשר אנחנו נפגשות עם גורם רפואי, ויש לי על כך פוסט שלם כאן, לא לפחד להביע את הצרכים שלנו. אולי יעזור לנו לדמיין שאנחנו עושות את זה למען מישהו אחר ולא למען עצמי, כי למען אחרים זה הרבה יותר קל. לעשות מראש רשימה של כל מה שאני רוצה לשאול ולהבין שיש יחסי כוח בחדר, אבל שאני לא חסרת אונים ואני יכולה לבקש את מה שאני רוצה, למרות שזה עלול לעורר אצלי תחושה של "לא נעים". כי אני אישה והוסללתי לרצות אחרים ולהיות טובה ונחמדה ולחייך. יש גם תסריט קבוע של איך נראית פגישה בין רופא.ה למטופלת ואני עוקבת אחריו. אבל… אני בעד לזרוק את התסריט מהחלון ולעשות מה שאת צריכה באותו הרגע.

ברוסית יש אמרה משעשעת שאומרת: "לא נעים לישון על התקרה או לשים תחתונים דרך הראש". כלומר, אלה מצבים מגוחכים שבאמת יכולים להיות לא נעימים, אבל כל השאר- לגיטימי ויש לכך רשות להביע את עצמנו.

מציעה שלפני שתיכנסי לסיטואציה רפואית, תעמדי איזה דקה בפוזת גיבורת על, עם רגליים מפושקות מעט, כתפיים לאחור, סנטר למעלה וידיים על המותניים. זה מחזק את תחושת המסוגלות שלנו. מוזמנת ליישם גם את הטיפים שכתבתי בפוסט הזה, על ביקור רפואי.

בסופו של דבר, זה אומר שעלינו לקחת אחריות. מתוך עמדה של און, יש להבין שהכוח לעזור לעצמנו נמצא רק אצלנו. אף אחד אחר לא יכול להציל אותנו או לעזור לנו לשנות את המצב. אנחנו יכולים לקבל הרבה תמיכה וגם פה, תבנו לעצמכן מערכת תמיכה, בין אם זה אנשים קרובים או שזה קהילות אונליין. בפוסט הזה יש טיפים לגבי תקשורת יעילה עם הקרובים לנו. אבל השינוי יכול להתרחש רק אם אנחנו ניקח אחריות ו:

נלמד על המחלה שלנו והכאב שלנו ודרכי הטיפול.

נלמד מה הרצונות והצרכים שלנו וכיצד להביע אותם.

נבנה לעצמנו את פרוטוקול הטיפול המדויק והייחודי שלנו המשלב גוף, נפש והרחבת הידע לגבי החברה והאופנים שבהם היא משפיעה עלינו מכל הבחינות (על כך פוסט בהמשך).

נבין שיש לנו את הכוח, הזכות והרשות לשנות את המצב, לתקשר את הצרכים שלנו ולקבל היענות. אם לא קיבלתי היענות, אז לשקול מה עושים הלאה. להחליף מרפאה, להחליף רופא.ה, להגיש תלונה למוסד הרפואי.

עוד דבר, אנחנו צריכים להכיר גם את הפן החברתי והתרבותי. להכיר את ההטיות שיש במערכת הרפואית, למשל ההתייחסות לכאב נשי היא מזלזלת. יש לכך סיבות היסטוריות שכרגע אני לא אתייחס אליהן.

זה אומר שעלינו להיות יותר עקשניות, מה שנקרא "קשות" (יש לי זעם בגוף רק מלכתוב את המילה הזו, כי אישה "קשה" זו אישה שלא מרצה-מהמילה ריצוי). ולדרוש שיכירו בנו ובצרכים שלנו. זה דורש התמדה. זה קשה. אני לא אשקר, קורה שגם אני "נופלת" בזה ומרצה. כי יש דברים שהוטמעו בנו במשך כל שנות חיינו ולוקח זמן עד שנוכל לשנות אותם.

במקומות האלה נזכור לנהוג בעצמנו בחמלה. זה לא פשוט להחזיק כל הזמן בראש את הסנגור העצמי ולפעול על פי זה. זה גם דורש כוחות. זה גם בסדר לבקש ממישהו אחר שיעזור לנו בזה וזה גם בסדר שלא תמיד נצליח לעשות את זה. זה משהו להחזיק בראש ולעשות השתדלות וגם לקבל בהבנה כאשר זה לא מתאפשר. הזדמנות לתרגל חמלה עצמית.  

בגדול, זה להילחם על הזכויות שלנו. מה שעוזר לי, זה להתעצבן ולזעום על זה שאנחנו חיות בפטריארכיה וככה המערכת הרפואית נראית ואז הכעס הזה מתרגם לסנגור עצמי יותר אפקטיבי. כי כעס הוא גם רגש שמעודד לפעולה. עכשיו, אני לא תוקפנית כשאני מביעה את הצרכים שלי. אני מאוד נחמדה, אבל אני עושה את זה בעקשנות חמודה.

הסעיף האחרון הוא התמדה. ככל שתתמידי יותר ותיישמי יותר, כך עם הזמן זה יהיה קל יותר ויהיה כטבע שני. תזכרי, את עוברת כל כך הרבה ומתמודדת עם כל כך הרבה כאב, את לא גיבורת על?? בטח שכן, בעיני את הגיבורה הכי גדולה. אם את מסוגלת להתמודד עם הכאב, את מסוגלת להתמודד עם הכל והעוצמות הפנימיות שלך הן בור ללא תחתית (אפילו שיש ימים שנדמה לנו שלא, תזכרי שלא היית מגיעה עד היום ללא הכוחות העצומים שלך).

ושוב, אם יש פעמים שבהן אין לך כוחות או יכולת- זה יותר מבסדר. זו מסגרת הסתכלות ותודעה, בה תנועי. אני לא רוצה שזה יהפוך לחובה וצורך שאת מרגישה שאת חייבת לבצע ואז כשלא אז יהיה שיפוט עצמי ושליליות. כמו בכל דבר, תעשי בהתאם ליכולות שלך באותו הרגע.

מאחלת לך סנגור עצמי מלא חמלה עצמית.

כאן בשבילך אם יש שאלות, ויקי 😊