אחת החוויות הנפוצות בהתמודדות עם כאב כרוני זו התחושה שהכאב הוא הכל, יש לו איזה כּוּלִּיּוּת, כיוון שהוא מצליח להשפיע על כל תחום ותחום בחיינו.
זה קורה עם הזמן, כאשר מכאב אקוטי, שמתרחש בזמן מוגבל וחולף, הכאב הופך לכרוני, מתמשך. הוא מפריע בהתנהלות היומיומית. בתחילה זה יכול להיות פחות תדיר, פעם בשבוע. עד שלפעמים לאט לאט זה נהיה כל יום ומתחיל לשבש פעילויות, גורם לכך שאנחנו נמנעים מדברים שעשינו בעבר וכעת כבר לא. בין אם זה עבודה, תחביבים, מטלות הבית או החיים הזוגיים ו\או החברתיים. לאט לאט מתרחש תהליך של צמצום החיים שלנו ומה שאנחנו רגילים אליו. הרבה פעמים זה קורה בגלל שימוש במשככי כאבים או קנביס רפואי, כאשר היום צריך להתארגן סביב השימוש בהם או התקפי הכאב. זה כמו מפולת שלגים שמפילה אותנו ואז אנחנו תקועים תחת ערימת השלג בלי יכולת לזוז.
יציאה עם חברים הופכת להיות "תיק", כי הרבה פעמים הבילוי כולל שתייה או אכילת מזון שעדיף לנו להימנע מהם. אם אנחנו תלויים במשככי כאבים אנחנו נוותר מראש כי אולי זה בזמן ביום שבו הכי כואב לנו. אולי הכאב מונע מאיתנו לנהוג או להשתמש בתחבורה ציבורית ואז מבילוי זה הופך לסבל. זה גם לא נעים לשבת עם אנשים ולא להיות נוכחים כי אנחנו מוטרדים מהכאב שאנחנו חווים. אם אנחנו מראים שמצב הרוח ירוד או שאנחנו לא במיטבנו יש שאלות וסקרנות. בתחילה זה יכול להיות נחמד כי אנחנו יכולים לשתף ואולי אף לקבל אמפתיה והכלה. אבל… אחרי שזה קורה יותר מכמה פעמים, התגובות יכולות להפוך להיות כמו: "נו, מה, שוב את עם הכאב שלך?", "מתי זה יעבור לך כבר?", "ניסית כורכום ופרוביוטיקה?" ועוד ועוד. עד, שבסופו של דבר, זה כבר לא נעים לנו להגיע למפגשים האלה כי אנחנו לא יכולים להיות שם אנחנו. להתחיל לבטל זה גם לא נעים לנו וכעבור זמן מסוים מגיע השלב שבו כבר לא מזמינים אותנו כי התשובה היא תמיד לא. והנה, העולם החברתי שלנו מאוד מצטמצם. ברגע שזה קורה, זה פוגע ברווחה הנפשית שלנו כי אנחנו יצורים חברתיים. זה יכול לתרום לדיכאון, חרדות ובאופן כללי לתחושת הביצה הטובענית שהכאב הכרוני מעורר כשהוא משתלט לנו על החיים.
הדוגמא עם החיים החברתיים היא רק דוגמא. הכאב עלול להשפיע על היכולת שלנו לעבוד, בייחוד אם אלה מקצועות תובעניים וזה פוגע בערך העצמי שלנו ובדימוי העצמי ועל התפיסה שלנו את עצמנו והיכולות שלנו. לפעמים אנחנו נאלצים לחשב מסלול מחדש ולהתחיל לחפש פרנסה אחרת או לשנות את התצורה שבה אנחנו עובדים. ואף אחד מאיתנו לא אוהב שינויים… בייחוד המוח שלנו שאוהב הכל צפוי ומוכר, גם אם הצפוי והמוכר הזה הוא לא טוב לנו.
כתוצאה משינויים בחיים החברתיים והשינויים שעלולים להיות בעבודה, הרווחה הנפשית נפגעת וזה מכניס אותנו לסחרור ומעגל הכאב. אזכיר שדיכאון ומחשבות שליליות וסטרס מעוררים את הדריכות של הגוף ואת רמת הדלקתיות שלו ומחריפים כאב כרוני. ההחרפה בתורה מחמירה את החרדה והחרדה שוב מחריפה את הכאב ונכנסנו לסחרור בלתי נגמר. כל זה גורם לכך ואז שיש לנו פחות כוח או חשק לעסוק בדברים שעושים לנו טוב כמו פעילות גופנית או תחביבים וזה מכניס אותנו עוד יותר למצב דיכאוני חרדתי.
בהדרגה כל אלה תורמים לכך שהזהות שלנו משתנה. הפער בין הרצוי למצוי רק גדל. לאט לאט הכאב וההתמודדות איתו נוגסים ביותר ויותר היבטי החיים והחלקים של הנפש והגוף. ואז אכן יש תחושה שהכאב הוא הכל ושאין מוצא ושנדונו לחיות חיים של כאב ומה הטעם בכלל?
זו שאלה גדולה ונושא לפוסט אחר בנושא של משמעות חיינו, בייחוד כאשר אנחנו חיים עם כאב, אבל מה שאני רוצה להגיד זה שיש מוצא. כי הכאב יכול להרגיש לנו כמו כלא ואנחנו מרגישים שאין קלף "צאי מהכלא" כי אנחנו בלופ של מחשבות שליליות, חוסר אונים, חוסר וודאות וחוסר שליטה. העניין הוא, שכן יש קלף יציאה ולנו יש הכוח לעשות את זה. זו תהיה דרך ארוכה, פתלתלה, מסובכת לעיתים ולא תמיד סימפטית אבל ההחלטה לצאת למסע שלנו, לקחת אחריות על מצבנו והבריאות שלנו, הנפשית והפיזית, היא שלנו ועלינו. לפעמים אנחנו נצטרך אדם אחר שיגיד לנו, שזהו, אי אפשר להמשיך כמו שעכשיו וצריך לעשות שינוי. לפעמים נצטרך שיקרה משהו כמו פיטורים מהעבודה או כאב כ"כ חזק שנבין שכבר אי אפשר להמשיך ככה, לפעמים זו תהיה החלטה שתבוא ממקום של רצון פנימי לשינוי ולא דרך נסיבות חיצוניות לנו. מה שזה לא יהיה, השינוי הזה אפשרי, הוא דורש החלטה ובחירה.
כאשר נחליט שאנחנו רוצים לעשות את השינוי הזה, זה אומר לצאת למסע של חקירה. זה להתחיל למשוך בסבך החוטים שהוא החיים שלנו, סבך שטבול בהרבה כאב ולהתחיל לעשות שם סדר. אם אשתמש בדימוי של מפולת השלגים שאנחנו שוכבים מתחתיה, זה להתחיל ליצור מקורות של חום כדי להמיס את השלג הזה, שמרוב שכ"כ קר לנו והוא כ"כ לבן אנחנו לא רואים מה קורה. כי ככה המוח עובד, מרוב כאב, דריכות, סטרס, חרדה ודיכאון אנחנו לא רואים את היציאה מזה ולא רואים את כל שאר הדברים שקורים לנו בחיים. במצב הזה, הכאב גם הרבה פעמים הופך להיות למגן שלנו. אם יש דברים שאנחנו לא מסוגלים לעשות או נמנעים מהם אז הכאב הופך להיות התירוץ מספר 1 ואף אחד לא יאתגר אותנו כי כואב לנו, כולל אנחנו עצמנו שלא נאתגר את עצמנו. הפוסט הזה הוא קריאה לכם כן לאתגר את עצמכם. להתחיל לראות מעבר לקופסה והכלא שיצרנו לעצנו, להרחיב את הפרספקטיבה, להגמיש את עצמנו ולהבין שאם זה לא יהיה בדיוק כמו שהיה פעם או כמו שאנחנו רוצים, זה לא אומר שזה לא חייב להיות בכלל. כן להבין שאפשר לקבל החלטה לראות איך אנחנו יכולים לשנות את המצב שלנו. אולי זה לא יהיה שינוי של 180 מעלות שיעלים לנו את הכאב לגמרי, אבל משהו יקרה, תיכנס תנועה ומרגע שנכנסת תנועה אז הדברים לא נשארים כפי שהם. זו עבודה קשה, לפעמים סיזיפית, לפעמים נדמה שהיא חסרת תקווה- אבל אני מחזיקה את התקווה עבור כולנו ויודעת מניסיון שהדבר אפשרי. זה דורש צלילה למעמקים של עצמנו ובחינה של עמדות פנימיות, של רגשות מודחקים, של עיוותי חשיבה וקיפאון על שמרינו ושמירה על הקיים, אפילו שהוא לא מיטיב עמנו. ולאט לאט אנחנו נראה איך השינוי יכול לקרות. רק צריך לקחת את הצעד.
בעבודה שלי עם מטופלי כאב, אני רואה את זה. אנשים מגיעים עם עמדות מבוססות לגבי עצמם וחוסר היכולת שלהם וככל שאנחנו עובדים ביחד הם מגלים שזה לא חקוק באבן ויש הרבה מרחב תנועה. למשל, הם כן יכולים ללכת לאירוע, למרות שכבר שנים הם לא עושים את זה מתוך חשש שיכאב להם ויצטרכו לעזוב. הם עסוקים בתפיסה של זה הכל או כלום : "אם אני לא נשארת כל האירוע אז מה הטעם ללכת בכלל?" אז מראש לא אלך. אנחנו עובדים ביחד בטיפול ורואים שגם אם הלכת לאירוע לשעה זו כבר התקדמות וכבר נכנס יותר אור לחושך והשלג קצת נמס וזו כבר חווית הצלחה. במקרה אחר, שבו מטופלת לא הייתה מסוגלת לשים בגד שרצתה בגלל שהוא לוחץ על הבטן וחשבנו על אופציות לבגדים אחרים ועולם שלם נפתח בפניה. זה אולי נשמע כמו דברים טריוויאליים אבל אלה בדיוק הצעדים הקטנים שלאט לאט מובילים אותנו מתוך הכלא שהכאב ואנחנו יצרנו עבורנו. הצעדים הקטנים האלה הם אלה שמראים לנו שיש אפשרויות אחרות אבל אנחנו תקועים בעיוותי החשיבה הקודמים וממשיכים לדוש בהם ללא סוף וללא תזוזה לשום מקום ורק שקיעה ביותר ויותר חוסר תקווה. אני אומרת- בואו נשים לזה סוף עכשיו. כי יש דרך אחרת.
לסיכום, לכאב יש נטייה להשתלט על החיים שלנו ולנגוס בהם. הבחירה היא בידינו כמה אנחנו מאפשרים לו ומה אנחנו עושים כדי להחזיר לעצמנו את החיים בחזרה.
אשמח לעמוד לרשותך במסע הזה,
ויקי 😊
