ביום שישי האחרון, ה-21.06 (היום הכי ארוך של השנה, אבל זה לא קשור לסיפור), הלכתי לארוחת בוקר עם בן הזוג. מיהרתי להחנות את הרכב כי נפגשנו בבית הקפה והוא כבר חיכה לי. בילינו את זמננו בנעימים וכשחזרנו לרכב שלי פתאום שמתי לב לאוטו שחניתי לידו. שימו לב לתמונה כאן:
אוטו שעליו מודבק המשפט "המחזור הכי ארוך שהיה לי" באותיות אדומות עם נצנצים ובתוך הרכב יש מה שנראה כמו טמפון גדול עם דם עליו (אילוסטרציה כמובן), בחלון האחורי מודבקות המילים "kiss my ass". לא הבנתי לפשר הדבר וגם בן זוגי לא הבין. אבל התפתחה שיחה מעניינת בנושא. היה שם עוד גבר שעבר באיזור עם הבן שלו וקרא "המחזר הכי ארוך שהיה לי", שזה מצחיק אבל לא קשור לנושא. נחזור לשיחה עם בן הזוג. בעודנו ממשיכים בסידורים ותוהים למה שמישהי תכתוב את מה שהיא כתבה על הרכב, הוא אמר שזה די מגעיל. נפגעתי מהאמירה הזו. המיצג הזה ברכב העלה אצלי הרבה מחשבות ורגשות. בעיקר כי אני סובלת מדימומים מאוד ארוכים בגלל האדנומיוזיס אז אני אכן מבינה מה זה "המחזור הכי ארוך שהיה לי" ואני מתמודדת עם זה חודש בחודשו. ופתאום לשמוע מצידו שזה מגעיל, היה לי מאוד קשה. הבנתי בפניו את רגשותיי והוא אמר שאני לא מגעילה אותו אבל ווסת זה מגעיל, לצורך העניין כמו שצואה היא מגעילה. לא ידעתי מה לענות לו על זה, ברור שלפטריארכיה יש חלק בנושא, ואני אגיע לזה תיכף.
שלחתי את התמונה לחברתי, היא חיפשה בגוגל והבינה שזה חלק מ"רונדו" שזו תהלוכה שעושים מסיימי תיכון וזה הסתדר כי מחזור יכול להיות גם למחזור לימודים וזה בעצם משחק מילים. באמת אח"כ ראינו עוד רכבים עם כיתובים שונים ברחבי העיר וזה הגיוני כי יום לפני זה היה היום האחרון של הלימודים בתיכונים וחטיבות. נחזור לנושא. הבעתי בפני חברתי את מורת רוחי על תגובתו של בן זוגי והיא אמרה שהיא נוטה להסכים איתו כי גם אותה זה מגעיל, כמו כל נוזל גוף אחר. זה קצת ריכך את העצבים שלי על בן הזוג, כי מי יכול להתווכח עם רגשות גועל ועשרות דורות של פטריארכיה בנושא? אני, בעזרת פוסט רועם בנושא.
אני מניחה שכולכן שמתן לב שלא קיים הרבה שיח על הווסת שלנו ובאופן כללי היא נחשבת כדבר מגעיל ואף טמא. החל מהפרסומות של תחבושות שהדגימו אותה על ידי נוזל כחול ובכלל קוראים לזה "מוצרי היגיינה" שמרמזים על כך שווסת היא דבר מלוכלך; וכלה בכך שאני לא אגיד לאף אחד במקום העבודה שלי שאני בווסת או שאני מתביישת להשתמש במילה. מטופלת בשבוע שעבר דיברה על כך שהיא עצבנית יותר לפני הווסת ולקח לה זמן להוציא את המילה מהפה, ראיתי כמה היא מתביישת ואז גם אמרה "מחזור". אני לא אשקר, המצב השתפר, כשהייתי נערה זה היה יותר גרוע. היום גם ישנה עליה של שימוש במוצרי ספיגה רב פעמיים אשר מצריכה מאיתנו התעסקות רבה יותר עם הווסת שלנו, זה לא כמו תחבושת חד פעמית או טמפון שאנחנו פשוט זורקות, אלא צריכות לשטוף את המוצר בין אם זה גביעונית או תחתוני מחזור או דיסק או תחבושות רב פעמיות (יאיי כמה זה מעולה שיש מוצרים רב פעמיים!). זה מחבר אותנו יותר לדם עצמו ולגוף שלנו וזה מצוין בפני עצמו.
התפיסות על כך שווסת זה דבר טמא ומגעיל מגיעות בין היתר מהדתות. בדת היהודית יש את מצוות הנידה ואסור שאישה בווסת תיגע במשהו כי זה יהפוך לטמא. גם באסלאם אישה בווסת לא יכולה להשתתף בטקסים דתיים או לקיים יחסי מין. בנצרות אין הרבה אזכורים אבל ניתן למצוא גם אצל הקתולים אמירות שנשים הן מזוהמות בזמן הווסת. אני כותבת את השורות האלה וזה מעלה אצלי זעם על כך שמנצלים עובדה ביולוגית בלתי נשלטת על מנת למדר אותנו ולהפוך אותנו לנחותות יותר ובכך למנוע מאיתנו להשתתף בחיים הדתיים או החברתיים באופן שוויוני לגברים. אם במשך 7 ימים בחודש נשים נחשבות כטמאות ולא צריכות להיות במגע עם אחרים אז הן גם לא יכולות לקבל על עצמן תפקידים מרכזיים יותר בעשייה של החיים. כמה נוח.
בכל מקום נוכחות תפיסות שווסת זה דבר רע, גם הייצוגים הטלוויזיוניים מראים אותה כמשהו קטסטרופלי, דרמטי או שלילי או מעלה גיחוך, בייחוד כאשר הנערה מקבלת ווסת לראשונה ואימא לא נמצאת שם בשביל להדריך אותה, דבר הנופל על אבא ואז הגבר שלא יודע מה לעשות ואיזה טמפונים או תחבושות לקנות ורחמנא ליצלן שגבר צריך להתעסק דברים האלה. מגיל קטן מלמדים אותנו שווסת זה דבר שיש להסתיר, אסור שאף אחד יידע שאנחנו מדממות כי זה טאבו, לא מקובל, מביך ומבייש. מה אנשים יחשבו עלינו אם ידעו שאנחנו מדממות? אוי הבושה! אפילו להשתמש במילה ווסת לא ניתן. נגיד "הדודה באה לבקר, זה הזמן הזה בחודש" וכו'. ואז כמובן בל נשכח את התפיסה שאנחנו לא מאוזנות נפשית כשאנחנו בווסת. דעתנו משובשת עלינו. אם אנחנו כועסות או מתנהגות באופן שלא יאה לאישה, הווה אומר- עקשנות, עמידה על שלנו או הבעת דעותינו ולא קונפורמיות- אז אנחנו בזמן הזה בחודש והורמונליות ולא רציונליות. "דברי איתנו כשייגמר לך המחזור". כי לא יכול להיות שאישה תהיה יותר אסרטיבית ותדע להביע את עצמה באופן שיהיה יותר אקטיבי ועומד על שלו, חייבים לחתור תחתיה ולהגיד שהיא לא באמת מתכוונת לזה אלא "היא במחזור" אז בעצם לא צריך להתייחס אליה ברצינות, זה רק ההורמונים.
בשנת 2015 תמונה של אמנית עם דם ווסת על המכנסיים ועל המיטה הורדה מהרשת החברתית אינסטגרם והחשבון שלה נחסם כי לטענתם התמונה פגעה בציבור. אתמן מבינות כמה זה מ-ט-ו-ר-ף?! נכון שזה קרה לפני כמעט עשור, אבל עצם העובדה שזה קרה ועוד בימינו-אנו ממש תמוה בעיני. אני יכולה להמשיך על זה ימים שלמים וזה נושא שכנראה אכתוב עליו עוד בבלוג. השורה התחתונה היא שאנחנו חיות בעולם גברי, שבו שימת דגש על הווסת והצגתה כטמאה עובד לטובתם כי זה מדיר אותנו הנשים ומקטלג אותנו ובכך חותר תחתינו ומערער על הסמכות שלנו.
איך בעולם כזה שבו פעולה טבעית שמתרחשת כל חודש, מהווה משהו מלוכלך, מגעיל ורע אמורה לגרום לבנות האדם שחוות את הפעולה הזו להרגיש עם עצמן? עם גופן? עם מה שקורה להן? מה הפלא שאנחנו מנסות להסתיר את זה, למזער את זה, לא לדבר על זה עם אף אחד, להתמודד עם זה לבד?! (וזה גם תורם הרבה פעמים לאיחור באבחון אנדומטריוזיס ועל כך ארחיב בפוסט אחר) מה הפלא שזה גורם לנו לסלידה מהגוף שלנו והתהליכים הטבעיים שהוא עובר?
יש תרבויות ודתות שרואות בווסת משהו טוב, בריא, משהו של בריאה, שמיתוסים בדתות האלה מייחסות לו כוחות על. הרבה נשים "רוחניקיות" גם מדברות על זה, על תפיסה אחרת של הווסת והדימום, על שימוש בדם הווסת להשקייה של צמחים והתייחסות אחרת וחיובית יותר לווסת. על הקשבה לגוף בזמן הזה ולא משטור שלו ושלנו, על כך שאנחנו צריכות לתת לזה להיות ולהיות עם זה בטוב. זה נשמע אוטופי וזה מה שאני מאחלת לנו. שנעשה עבודה עם התפיסות המזיקות שמפמפמים לנו כל הזמן ונשנה את התפיסה של הווסת מקללה ששמו עלינו (יש שרואים בזה חלק מהעונש של חווה) למשהו אחר, שנוכל לקבל, לאמץ ולהכיל בנועם. השינוי מתחיל בך וביחסים שלך עם הווסת שלך. אנחנו לא נותנות על זה מספיק את הדעת אבל זה קריטי, בייחוד כאשר אנחנו מתמודדות עם אנדומטריוזיס, שזו מחלה שקשורה לווסת ומסבכת את כל היחסים שלה עם הנושא עוד יותר.
לכתיבת הפוסט נעזרתי בעבודת התזה הנהדרת בשם "זה ייגמר בדם" של לירון בן-עזרא, שהוגשה במסגרת לימודיה לתואר שני בעבודה סוציאלית באוניבריסטת תל אביב בשנת 2016.
לינק לכתבה על הסרת התמונה מהאינסטגרם
